רגע לפני ש”יחסים פקוחים” יצא לאור, אמרתי לזהר שאני מרגישה שאת העבודה שלנו עשינו. כתבנו את הספר. שלוש שנים וחצי כתבנו. עכשיו שיצא ויעשה בעצמו את מה שהוא צריך לעשות בעולם. אני רוצה לנוח.
פחחחחח, אעלק לנוח. המחשבות התמימות שלי על איך מתנהל העולם.
אז זהו, שספר לא יכול להתחיל לצעוד לבד, הוא צריך עזרה. ורצוי עזרה מקצועית ממי שמבינה איך מלמדים ספרים ללכת. מיכל פייקין מבינה מעולה ואני כל כך שמחה שהדרכים שלנו הצטלבו.
אבל אני, תקשורת ופרסום זה פחות הקטע שלי. אני בכלל עדיין נבוכה מזה שבגב הכריכה של הספר מופיעה התמונה שלי (זהר אמרה שחייבים וגם יעל הגרפיקאית לא ויתרה לי). אז אמרתי בסדר, הספר צריך יחסי ציבור, זה הילד שלי, לא נעשה בשבילו מה שהוא צריך?! וקיוויתי ששום דבר לא ישתבש בדרך ושדברים יכתבו רק בהקשרם, ואפילו הכתבה ב-7ימים עברה בשלום, ואז קרה הבוקר הזה:
פקחתי עיניים ועשיתי את מה שאני עושה כל בוקר – מחפשת “יחסים פקוחים” בגוגל ובודקת אם אתר המכירה של הספר כבר נמצא בעמוד הראשון. כי כידוע את הספר המודפס אפשר לקנות רק דרכנו, אבל לא כולם יודעים על זה כי גוגל מתעקש להשאיר אותנו בעמוד השני. נו, לכי תתחרי עם התקשורת שעושה כתבות על הספר שלך. אז הבוקר מצאתי בעמוד הראשון את הכתבה עלינו ב-Xnet של ענת לב אדלר. ראיתי את הכותרת ורציתי לחזור להתחבא מתחת לשמיכה. במקום זה שפכתי בצרורות את כל הקיתונות שיש לי על התקשורת ישר לוואטסאפ של זהר. אבל היא כמובן ישנה בשעות האלה (כי אמריקה) ונשארתי עם הזעם לבד. למיכל שלחתי הודעה יותר מאופקת, ולמרות האיפוק היא קלטה מיד שמשהו לא בסדר ומיד התקשרה להגיד שהכל יהיה בסדר. תוך פחות מחצי שעה גם ענת התקשרה אליי לברר את תחושותיי ולהסביר שאת הכותרת כותב העורך, ושננסה לשנות אותה. כמה דקות אחר כך הכותרת שונתה. בחיי שלא ציפיתי!
אז תודה רבה ענת על האיכפתיות ומהירות התגובה, הוכחת את המקצועיות שלך ביג טיים!
ולמיכל-אין-דברים-כמוך, על הרגישות והזריזות, אפילו שתפסתי אותך עוד לפני שהתחלת את היום. את משהו מיוחד.
ולעצמי אני אומרת: תנשמי. עם האנשים הנכונים, כלומר עם הנשים הנכונות, אפשר גם להנות מכל הפסטיבל הזה של התקשורת.