לתת לתינוק לעוף

זהר: אז איריס אליה כהן קיבלה את הספר וכתבה שהוא “הספר הכי אמיץ מסקרן ומרתק של הזמן האחרון!” ושהיא “התחילה לקרוא ולא יכולה להפסיק!”, והלב שלי עבר לפירפור חדרים.

כותבת שאני כל כך מעריכה מתייחסת בכזו אהבה לתינוק שלנו?! זה וואו.

וואו גם על כל הודעה במסנג’ר/מייל/וואצפ עם מילים מרטיטות, תמונות של הספר בידיהםן של כל מיני א.נשים, לבבות שמתרגשים איתנו, אני מרגישה על רטט. יחסים פקוחים מתחיל לעוף.

אתמול ישבתי בסנטרל פארק והסתכלתי על הסנאים. הם גידלו פרוות זנב הדורה לכבוד החורף, כמו שהספר גידל כנפי יח”צ בימים אלו ממש. הם מתרוצצים בדשא, נראים כמי שאינם יודעים את נפשם. קראתי פעם שהם מטמינים מזון באדמה ושוכחים מיד איפה הטמינו. אז תכלס, הם באמת לא יודעים את נפשם רוב הזמן. אני חושבת שאני מרגישה בימים אלו כמו סנאי.

אפרופו הודעות במסנג’ר, אז שתי כותבות בשני כלי תקשורת שונים פנו אליי בבקשה לקבל את הספר לכתיבת סקירה, נראה לי שזה ממש וואו שהספר מגדל ככה כנפיים ומתחיל לעוף ואני פשוט מנסה להתרגל לפירפור חדרים כמצב תמידי.

קורא שלח לי הודעה – “שמעי זה ספר מטורף. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל אי אפשר להיות אדיש אליו ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו! גמרתי לקרוא והתחלתי שוב מהתחלה.” כשהתעוררתי מעלפוני, הרי מה שהוא כתב לי זו הפנטזיה הרטובה של כל כותבת, ראיתי עוד הודעה ממנו: “אנחנו לא מפסיקים לדבר על הספר בבית.”. זהו, מתתי. שלחתי את הכל לליאת שתמות גם.

ליאת: ביום שאיריס אליה כהן אמרה ככה על “יחסים פקוחים“:

אני הסתובבתי עם חיוך דבילי על הפרצוף. אבל התביישתי לעשות סלפי. חברת ילדות שלי אמרה לי שהספר שלנו כיכב בארוחת שישי משפחתית אצלם ואני מתרגשת מזה כל כך. כי גם ההורים שלה, אלו שבתור ילדה קראתי להם “אבא של…” ו”אמא של…”, קראו ושוחחו והתייחסו.

אתמול ישבה פה חברה, מונוגמית אבל אקטיביסטית חברתית, ואמרה שהספר הוא התחלה של שינוי חברתי ולא פחות ממהפכה. אם הייתי אומרת את זה לזהר היא היתה צועקת “צריך סטיקר כזה!” אבל בינתיים פשוט הסמקתי לי. ואז סיפרתי לזהר.